<h1>שו"ת הריב"ש סימן שצ"ד</h1>
<h2>דף לג:</h2>
ועוד ראיה לסתור דבריך דגרסינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"ב] על פלוגתא דר"ש ורבי יהודה אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל אסור. פירוש, דהוי פסיק רישיה. ובודאי אין הגדולים עושין חריץ בכל הבית, וגם במקום שעושין אין יורד ונוקב עד תהום, ואעפ"כ נקרא פסיק רישיה, כיון שאי אפשר בלתי חריץ כשעור ראוי להתחייב עליו. אלא שלפעמים יקרה פגישתו בקרקע קשה בלתי מוכן להתפעל בגרירת הספסל אף בהיותו גדול. ואעפ"י שיש גורסים שם בההיא דעולא וכן הוא ברוב הספרים אבל בגדולים דברי הכל מותר, דרבי יהודה מודה בה דשרן כיון דלא אפשר אלא בגרירה. הנה הקשו על גרסא זו דאשכחן לרבי יהודה דאסר אע"ג דלא אפשר, דתנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ג ע"ב] בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וכן נמי במסכת ביצה [כ"ג ע"ב] תנן רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שכובשת. ומדקתני כל הכלים משמע בין גדולים בין קטנים. ועוד דסתם עגלה גדולה וטעמא מפני שכובשת הא בעושין חריץ אסור לרבי יהודה. והני מתניתין הוו תיובתיה דעולא לפי גרסא זו. אלא הגרסא הנכונה היא דברי הכל אסור והיא גירסת ריב"א ז"ל דבגדולים הוי פסיק רישיה.
ומה שדקדקת מלשון אעפ"י שמשיר בה צרורות, דמשמע ודאי משיר. חי נפשי לא דקדקת יפה שהרי בקרוד אמרו [ביצה כ"ג ע"א] משום דקא עביד חבורה. והכונה שלפעמים עביד חבורה דהא חשיב ליה רבי שמעון דבר שאין מתכוין. ואף לפי דקדוקך רצה לומר אעפ"י שמשיר בה צרורות אינו עושה אסור כיון שאפשר שלא ישיר. וכן אמרו בפרק כל פסולי המוקדשים [ל"ג ע"ב] רבי שמעון אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום. וטעמיה משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין כדאיתא התם בגמרא. וע"כ יש לך לפרש אעפ"י שאפשר שעושה בו מום. וכ"ש במה שאמר [ביצה כ"ג ע"ב] ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ שאין הוראת זה הלשון שעושה בודאי חריץ.
